עוגן

עכשיו שאני חושבת על זה, הוא היה העוגן שלי, מה חשבתי לעצמי פתאום להתגרש?

ככה אמרה לי השבוע מישהי בפגישה, עם דמעות בעיניים.

אני לא מבינה בתשלומי חשבונות / משכנתא, לא אצליח להסתדר עם הילדים לבד, לא יודעת כלום לבד...

היא לא אמרה שהוא חסר לה, שהיא מתגעגעת אליו, שהיא הבינה שאפשר לתקן, שהיא אוהבת אותו ולא

רוצה לוותר עליו.

הכל חששות של להתמודד עם דברים לבד, פחד מלהיות לבד...

אנשים לא מחליטים סתם להיפרד / להתגרש, באה לפני כן הרבה מחשבה וניסיון להתגבר על המכשולים (ברוב המקרים), אבל אחרי מעשה פתאום מתחילים להילחץ, לפחד, לזכור רק את הטוב, להתחרט... בעיקר אם אין לי את עצמי, אם אני לא יודעת להיות / ליהנות מהלבד.

אציין שלפני כן היא גם סיפרה על חוסר הסבלנות כלפי הילדים, על הקמצנות, העונשים וההתעלמויות...

בצורה עדינה ניסיתי לשאול - האם את בטוחה שזה האדם שאת רוצה לחזור אליו? שלא מגיע לך טוב יותר?

אבל כשאנחנו נסערים אנחנו לא חושבים בהיגיון, כשאנחנו כואבים ועצובים אנחנו חלשים, אנחנו מחפשים את הדרך הכי קלה ומהירה להעלים את הכאב.

יותר קל לברוח מלהתמודד, יותר קל לחזור למוכר וה"נוח" מללמוד לעשות דברים לבד, מלעבור תהליך, מלעשות עבודה פנימית ולהיות קודם בזוגיות עם עצמינו.

אף אחד לא יכול להיות העוגן שלך, אף אחד לא אמור... רק את יכולה לעזור לעצמך, רק את יכולה להציל את עצמך.

רק אנחנו העוגן של עצמינו 💗